top of page

נפגשים

המעלית עלתה במהירות מסחררת, וכשהגיעה לקומה 40 יצא יונתן מהמעלית, יחד עם בני הזוג עמם עלה. הוא נתן להם להוביל והחל ללכת באיטיות לכיוון הכניסה. המסדרון היה ארוך ובצדדים נתלו תמונות מוזרות, צילומים שלא היו מביישים מוזיאון מכובד באירופה. לאחר מספר שניות הליכה במסדרון - הוא ראה אותה.

חייו השתנו לחלוטין בשניות הללו בדיוק, ואילו חייה אף יותר, אך אף אחד משניהם לא היה מודע לזה עדיין. כשהזוג מהמעלית נכנס לאולם, עיניהם הצטלבו. הוא ראה מולו בחורה יפיפייה: לבושה בשמלה שחורה שמותירה אחריה רגליים ארוכות שמסתיימות בנעלי עקב כסופות. שיערה החום היה אסוף במעין תסרוקת מפוארת, והעיניים החומות שלה נדמה שהכילו את כל הטוב שבעולם. בנוסף ענדה שרשרת כסופה גדולה, וצמיד מכסף שנראה יקר במיוחד. נדמה היה שיצאה מתוך סצנה מושקעת של סרט הוליוודי יוקרתי במיוחד. והיא, מצידה, ראתה חייל, קצין עם מדי א' מדוגמים. בצד שמאל הייתה כומתה חומה, ומתחתיה העץ המוכר של סיירת גולני, על הכיסים מספר סיכות, ועל הבטן- רצועת בד שחורה שתפקידה להחזיק את הנשק בהצלב. הוא החזיק תיק שנראה עמוס במיוחד. הגוף שלו היה חסון- שרירי וגבוה, השיער היה חום כהה חלק, והעיניים- ירוקות. זיפים קצרים שחורים עיטרו את פניו ונדמה שהפכו אותו לבוגר יותר.

הם הופתעו. כל אחד מהם עבר שינויים רבים מאז הפעם האחרונה בה נפגשו, אז שניהם היו ילדים שלא יכלו להיפרד לרגע. והיום - נדמה שהמבטים שהחליפו והחיוכים המבוישים שלאחריהם מעידים על כך ששניהם כבר לא ילדים. יונתן פתח בשיחה:

-איחרתי?

-מה? לא. אתה יכול להיכנס.

הוא נכנס לאולם. היא חיכתה מספר שניות בחוץ, כדי לנסות לעכל את שקרה הרגע. הם היו בהלם מוחלט, שניהם. זו הסיבה לשיחה הקצרה שהתרחשה ביניהם בעוד שלשניהם היה כל כך הרבה מה להגיד. הוא חיפש מישהו לשאול אותו בנוגע לתיק ולנשק, ומשלא ראה מאבטח בכניסה, אלא רק את דניאל, נאלץ לשאול את אחד המלצרים בנידון. הוא נענה בתשובה חפוזה של: "אין כאן מאבטחים כי אין עיתונאים, אז תאלץ להתמודד". נדמה היה שהוא יכול להתמודד עם הכל, חוץ מעם עוד כמה שניות עם התיק על הגב ולכן הניח אותו על הרצפה באחת הפינות ונעמד לידו. גם הוא היה צריך לעכל את שראה לפני מספר שניות. לאחר כדקותיים, שנראו כמו נצח, היא נכנסה לאולם. ספק רצתה להיתקל בו ספק לא, משום שהיא לא באמת יודעת מה להגיד לו.

האולם היה עמוס באנשים, שכל אחד מהם השתוקק לשוחח עם דניאל, כולל כמובן אחיה. לאחר זמן לא ארוך זה קרה- הוא ראה אותה עומדת באמצע האולם, כשעיניה משוטטות- מחפשות אחרי החייל שהייתה בטוחה שחלמה.

Daniel! I was looking for you everywhere!.... Come on! We have talk to a few people.

דניאל לא שמעה את שאמר אחיה, לכן לאחר מספר שניות של הרהורים היא נמשכה על ידיו לכיוון אחד האנשים במסיבה. כארבעים דקות מאז הכניסה של יונתן לא נפגשו שוב.

לאחר מספר שיחות מעיקות של דניאל עם "אנשי VIP" מהתעשייה היא התייאשה לגמרי. הקרנת הסרט הייתה אמורה להתחיל ב-21:30 על פי לוח הזמנים הצפוף, ומיד לאחר עוד שיחה כזאת היא החליטה לברוח קצת לגג. היא זכרה את המקום הזה מפעם. דוד שלה לקח אותה לאכול במסעדת שף נחשבת במיוחד ששוכנת קומה אחת מתחת לגג עזריאלי. השילוב בין נוף לארוחת גורמה כנראה שלא קרץ במיוחד לעשירי תל אביב- שכן המסעדה נסגרה לאחר חודשיים בלבד. בשנייה שהייתה לה הזדמנות חיפשה את היציאה הקרובה ביותר מהאולם כך שתוכל לצאת מבלי שמישהו ישים לב או אף יעיר לה על כך. היא הרגישה חנוקה, ובעיקר מוטרדת. המשימה עברה בהצלחה וכשהגיעה למעלית נשמה לרווחה ולחצה על 5 ו-0 במעלית המתוחכמת של בנייני עזריאלי.

יונתן זכר גם הוא את העובדה שישנו גג פתוח מספר קומות מעל האולם- שכן דניאל סיפרה לו את הסיפור האירוני על המסעדה שנסגרה. הוא זוכר פרטים בצורה מדהימה- מספיק לו לשמוע פעם אחת סיפור על מנת לזכור בדיוק מתי הוא קרה, איפה, באיזו שעה ועם אילו אנשים. כך גם כשקבע פגישה או תור כלשהו ליום מסוים בעתיד. הוא טוען שזה כמו שידה על אלפי מגירות קטנות: שבכל פעם שהוא אוגר ידע מהעבר או אמור לזכור משהו טכני לעתיד, נפתחת "מיני- מגירה" קטנה ובה הפרט המסוים, ושם היא נשמרת, ל-20 שנה לפחות. הוא החליט לעלות לגג גם הוא. הוא לא בדיוק הכיר את האנשים באולם, או מסיבות מהסוג הזה, והם בטח לא היו מסוג האנשים שהיה רוצה לפתוח איתם שיחה רנדומלית. הוא היה טרוד אף הוא, ובעיקר עייף מהנסיעה הארוכה והשינה שנגדעה באמצע. כשנכנס למעלית ראה שבמקום לחצן לכל קומה, ועל הנוסע "להרכיב" את הקומה שברצונו להגיע אליה על ידי לחיצה על שני לחצנים: אחד לעשרות, ואחד ליחידות. למזלו זכר כי הגג של בנייני עזריאלי שוכן בקומה 50, ולכן לא היה עליו להסתבך יותר מדי. המעלית השקופה הייתה מוכרת לו עוד ממקודם, ולכן התרגל כבר למהירות שבה היא עולה, רק שהפעם זה לקח שניות ספורות. הוא החליט להשאיר את התיק למטה בצד. לכאורה החלטה לא אחראית מצדו, אך קרא פעם שקיטבג צבאי ניתן להשאיר זרוק סתם כך במקום הומה אדם (שכן זהו רכוש צה"לי) ובלבד שהחייל הודיע לאחד הנוכחים במקום כי זהו תיקו האישי.

bottom of page